Sinning Bishogeg or Unknowingly needing Kapara

About a comment on this post: http://shasdaf.blogspot.com/2009/03/freeing-your-slave-part-2.html

חשוקי חמד כתובות דף ג עמוד ב

ולידרוש להו דאונס שרי

 

אכל במסעדה עם הכשר מהודר, ונתברר שאכל שם נבלות, האם צריך כפרה

 

שאלה אדם שנכנס למסעדה כשרה, ויש שם משגיח המפקח על עניני הכשרות ואמר לו שהכל כשר חלק. ואכל על פיו, לאחר זמן נודע שהגישו לו שם בשר לא מנוקר ואכל חלב. האם צריך לכתוב על פנקסו שחייב להביא חטאת, או שמא אנוס הוא, ופטור. כמו כן יש להסתפק במסעדה שבעליה מפורסם כירא ה' והיה שם גם משגיח, ולבסוף נודע שהאכיל את הציבור נבילות וטריפות האם חייב כפרה?

 

תשובה כתב הרמב"ם (בפירוש המשניות מסכת יומא פרק ח משנה ו): זכור כללים אלו וסמוך עליהם, והוא, אם שגג אדם בעשה ולא תעשה, או הזיד בעשה, ועשה תשובה, מתכפר לו מיד... וכל זה אם עבר ברצונו, אבל באונס הרי זה פטור. משמע מדבריו שאדם החוטא באונס לא צריך כלל כפרה. וכן מבואר ברמב"ם (פ"ה מהלכות שגגות הלכה ו) שכתב: בא על אשתו שלא בשעת וסתה וראתה דם בשעת התשמיש, הרי אלו פטורין מקרבן חטאת, מפני שזה כאנוס הוא ולא שוגג, שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה, ולפי שלא טרח בדרישה ובחקירה ואחר כך יעשה, צריך כפרה, אבל זה מה לו לעשות הרי טהורה היתה ושלא בשעת וסתה בעל אין זה אלא אונס, עכ"ל.

 

וכן מבואר להדיא במורה נבוכים (ח"ג סימן מא) וז"ל: ודע שמעשי העבירות יחלק לד' חלקים, האחד מהם האנוס, השני השוגג, השלישי המזיד, הרביעי העושה ביד רמה. אמנם האונס כבר נאמר בו שלא יענש ואין עליו חטא כלל, אמר יתעלה ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות..., הרי שהעושה עבירה בשוגג אין בו חטא כלל.

 

וז"ל ערוך השולחן (או"ח סימן תרב ס"ז): ואין לתמוה על מה צריך השוגג לעשות תשובה, דוודאי כן הוא שהרי בויקרא בקרבנות חטאות ואשמות שהם על השוגג כתיב כמה פעמים וכפר עליו הכהן מחטאתו ונסלח לו, אלמא שקרוי חטא וצריך סליחה וכפרה, ובסוף שלח כתיב 'וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה לפני ד' לכפר עליו ונסלח לו', והטעם דגם שוגג בא מהעדר זהירות, לאפוקי אונס דא"צ תשובה, כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה סוף יומא, אבל שוגג אינו דומה לאונס, עכ"ל. הרי שנקט שאונס אין צריך כפרה כלל.

 

והקשו האחרונים על דברי הרמב"ם מדברי התורת כהנים (פרשת אחרי מות ובילקוט שמעוני רמז תקעו) שם נאמר: "והתודה עליו [על השעיר המשתלח], זה וידוי דברים..., אין לי אלא ודאיהן אנוסיהן ספיקותם מנין", משמע שגם עבירה באונס נחשבת לעבירה וצריכה כפרה, ורק קרבן לא צריך להביא על אונס.

 

והביא מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א (בהערות על מסכת יומא דף פז ע"א) שיש שרצו לתרץ שאמנם כפרה לא צריך, אבל ביום הכיפורים בעינן 'לפני ה' תטהרו', ואע"פ שלא עבר אלא באונס מ"מ אינו טהור לגמרי. אך כתב שם שברמב"ם לא משמע כן.

 

ולכן תירץ מו"ח שליט"א שבאונס רגיל לא צריך כלל כפרה, וכל דברי התורת כהנים אמורים בג' עבירות חמורות דדינם שיהרג ולא יעבור, ובזה אם עבר ולא נהרג דאינם נענשים כיון שהם אנוסים, אבל מכל מקום צריכים כפרה כיון שעברו על הדין, יעו"ש. [עוד יש לתרץ קושיה זו, דיש אופנים שהוא נענש על מה שהיה אנוס, כגון מי שיצא בספינה תוך ג' ימים לפני השבת, והיה חייב לחלל שבת משום פיקוח נפש, שחייב כפרה על כך שנכנס לסכנה כמבואר במשנ"ב (סימן רמח ס"ק כו)].

 

ולפי זה בנידוננו שהיה אונס גמור לכאורה אינו צריך כפרה. ויעוין גם בפנים מאירות (ח"ב סי' מא, וח"ג סימן יט הו"ד בפתחי תשובה יו"ד סימן כט סק"א) שכתב באחד שאכל עוף ואח"כ מצא בו אחד מי"ח טריפות שאין צריך כפרה על מה שאכל דהוי אונס. ובפמ"ג (בפתיחה לסימן לה ד"ה והנה הנפ"מ) הביא את דברי הפנים מאירות וכתב שכל זה דוקא אם אכל טריפה שלא הצריכו חז"ל לבדוק, אבל אם נמצא שלא בדקו את הריאה, ודאי שצריך כפרה דלאו אונס הוא, כיון שהוא מיעוט המצוי, וחז"ל הצריכו בדיקה כמבואר בשו"ע (ריש סימן כט). ואם כן בנידוננו שהיה שם ממונה שהיה מותר לסמוך עליו לפי דין תורה, יתכן שלא צריך כפרה כלל.

 

והנה בפנים מאירות הביא ראיה לדבריו מדברי התוס' בביצה (דף כה ע"ב) שם נאמר, אמר רמי בר אבא הפשט וניתוח בעולה וה"ה לקצבים, מכאן למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט וניתוח. וכתבו התוס' (ד"ה אורח ארעא) דוודאי ליכא איסור לאכול את הבשר לפני הפשט וניתוח, דמשנשחטה עומדת בחזקת היתר ולא חיישינן שיש בה טרפה, מיהו אם נמצאת טריפה לאחר שיאכל, הוא נענש כשוגג ולא כאנוסים, שלא היה לו למהר כל כך, יעו"ש. ש"מ דלאחר הפשט וניתוח הוי כאונס, כיון דאין צריך לבדוק אחר שמונה עשר טריפות, ואונס אין צריך כפרה.

 

ויעוין גם בשו"ת בצל החכמה (חלק ה סימן קעג) שדן בשאלה כעין זו והעלה שמכיון שמקולין זה עומד תחת השגחת רב מוסמך ומובהק ומוכרין שם בשר לרבים, אין חובה על היחיד הקונה שם בשר לבדוק ולחקור אם כשר הוא, ולכן גם אם קרה מקרה בלתי טהור שהבשר שנמכר שם היה טרף, אנוס הוא, ולא דמי באם אירע כך ליחיד בביתו, יעו"ש.

 

אמנם יעוין בשו"ת שיירי טהרה (לר' שלמה קלוגר לסימן קפז תשובה טז) שדן בכעין שאלה זו, ודייק מדברי התוס' בביצה להיפוך, שמזה שכתבו התוס' 'אם נמצאת טריפה לאחר שיאכל, הוא נענש כשוגג ולא כאונס' ולא כתבו בפשיטות 'ואינו כאונס', ש"מ שגם אונס צריך כפרה, אלא ששוגג צריך כפרה גדולה, ואונס צריך כפרה קלה יותר. ודייק גם את לשון הרמב"ם (בהלכות שגגות הנ"ל) 'אבל זה מה לו לעשות הרי טהורה היתה ושלא בשעת וסתה בעל אין זה אלא אונס', משמע שרק אם לא היה שום דרך להימנע מהאונס, לא צריך כפרה, אבל אם יכל להימנע מהאונס, אפילו על ידי טרחא גדולה, יש לו עונש קל. ויעוין גם בשו"ת דברי חיים (יו"ד ח"ב סימן סח) שכתב וז"ל: והנה נראה לי הכלל בזה דאם עשה איזה עבירה יהיה הסיבה מה שיהיה, הואיל ויכול היה להתברר, הרי זה חייב, דזה לא מיקרי אונס מה שלא היה בידו בקל לברר, על כל פנים היה הדבר יכול להתברר, כמו באשה אם היתה ממתנת וע"י החקירה היה יכול להתברר שבעלה חי, ואפילו היה באופן שלא היה בשום אופן אפשר להתברר, מכל מקום לא חילקה התורה וכל שוגג חייב ורק באונס פטרה רחמנא, יעו"ש. ואם כן לפי דבריהם, לכאורה אף בנידוננו האוכלים צריכים כפרה.

 

האם האוכל מאכל אסור באונס נטמטם

 

ויעוין שאלה כעין זו בשו"ת רב פעלים (חלק ד סוד ישרים סימן ה) וז"ל: אדם ששתה משקה והיה בו נמלה או יתוש באופן שלא היה גרמא לזה מעצמו, אלא קרה לו הדבר הזה באונס גמור, באופן שאין להאשימו ולומר היה לו להשמר ולא נשמר. וכן שוחט מוסמך ויר"ש, ששגה לשחוט בסכין פגומה בשוגג, ואכלו הבשר אנשים כשרים, או שוחט מתא אשר נבדק והופקד עפ"י חכמים ומוחזק ליר"ש אך היה רשע בסתר והאכיל לישראל נבילות וטריפות. איך דינם של אלו שאכלו לפי תומם ולא נודע להם הדבר הרע הזה לא בתחילה ולא בסוף, אם נטמאה נפשם בטומאה זו דנבלות ושקצים דכתיב בהו ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם?

 

והשיב הרב פעלים: בריה טמאה וכן בשר נבלה וטריפה אין גופם מטמא נפש האדם ואע"ג דכתיב בהו ונטמאתם בם אין הכוונה לומר שגופם מטמא נפש האדם. אלא כל דבר אסור וטמא שורה עליו כח רוחני של טומאה וכשאדם אוכל אותו שורה אותו כח הטמאה על האדם ונכנס בו ומטמאו, אמנם אם הוא אנוס גמור שאינו יודע כלל מן האיסור והטמא וגם אין לו לתלות בו גרמא שהוא גרם לעצמו שיכשל בשגגה או אם אכל אותו דבר האסור והטמא, לא ישרה על האדם אותו כח הטומאה של אותו דבר ואין רשות לכח הטומאה ליכנס בו ולא להיות נוגע בו. וכיוצא בזה נאמר על יעל שאמר הקב"ה, שמי מעיד עליה שלא נגע בה אותו רשע. והדבר יפלא והלא ז' בעילות בעל? אך הענין כי בעילות שלו מאחר שהיו באונס גמור לא נגע בה כח הקליפה והרע של הזנות שלו ולא שרתה הקליפה עליה, עכ"ל. הרי שלפי דבריו לא זאת בלבד שלא צריך כפרה אלא אפילו אינו משפיע על טמטום הלב. [ויעוין מש"כ בתורת היולדת (פרק מב הערה ב)].

 

אמנם יעוין בכנפי יונה (לרמ"ע מפאנו ח"ב סימן קיא) שכתב שמי שאכל באונס מאכל, הרי זה פוגם בנפשו. וכעין זה כתב השל"ה (מסכת יומא הלכות תשובה ד"ה וכתב): אמרו רבותינו בירושלמי, מעשה בריבה אחת שנשבית לבין הגויים, וכשפדאוה הטבילוה על מה שהאכילוה איסורים, יעו"ש. הרי שס"ל שגם האוכל מאכלות אסורים באונס, ניטמטם.

 

הטעם שהעושה על פי הוראת בית דין צריך כפרה

 

ולכאורה יש להעיר על הסוברים שאונס לא צריך כפרה מהמבואר בתחילת מסכת הוריות, שם מבואר שיחיד העושה על פי הוראת בית דין חייב קרבן, והרי היחיד היה חייב לשמוע בקול הבית דין, ובכל זאת הוא חייב כפרה.

 

אך יעוין בהגהות יתרון האור (על המשניות הוריות פ"א מ"א) שהקשה מדוע באמת צריך כפרה הרי עשה ברשות ובחיוב? וביאר שהבית דין לא חייבו לאכול חלב, אלא שאמרו שמותר לאכול, ואם כן היה בידו שלא לאכול, וכעין זה מבואר ביבמות (דף פז ע"ב) ניסת שלא ברשות בית דין, שבאו שני עדים ואמרו מת בעליך וניסת מעצמה, שהרי לא היתה צריכה להיתר בית דין, מותרת לחזור לבעלה, דאנוסה היא, וחייבת בקרבן דשוגגת היא, ואין זה אונס להיפטר מן הקרבן, דאיבעי לה לאמתוני. דגם שם לא חייבו אותה הבית דין לינשא אלא שאמרו שמותר לה והיתה יכולה שלא לינשא. ועוד מבאר שעם כל זה שהבית דין מורין כן, אינו יכול לומר שהאמת כן, כיון שיש חולקים ואולי החולקים הם הצודקים, אלא שמותר לסמוך על הרוב, אבל כיון שאין זה בירור מוחלט אינו נחשב לאונס שפוטר מקרבן.

 

לפי זה בנידוננו אולי צריך כפרה כיון שלא היה חייב לאכול את הבשר. אך נראה שלא דומה כלל לסוגיא בהוריות, דשם הבית דין חידשו דין חדש, ובזה אמרינן שימתין שמא אין החידוש אמת. משא"כ כאן כשהעד מעיד על מציאות מסויימת, ואין סיבה לחשוד שאינו אמת לכאורה אין צריך כפרה כלל.

 

ונראה עוד שאין הדבר דומה לסוגיא ביבמות, והוא על פי המבואר בתוס' במסכת כתובות דף ב ע"א (ד"ה שאם) שכתב וז"ל: "הכא שלא תשב עמו באיסור כל ימיו חשו אפילו לזנות אע"ג דלא שכיח". וכך גם באשת איש העומדת להינשא, כדי שלא תשב באיסור כל ימיה, חייבת להמתין. אבל בבשר, שהחטא של חלב הוא פעם אחת, כשאוכל, ולא נמשך כל ימיו, אין צריך להמתין והוי אונס.

 

מה עדיף לגרש אשה בע"כ או לשאת אשה על אשתו

 

והנה מצינו גם בפוסקים שדנו לגבי אשה המסרבת לעלות עם בעלה מחו"ל לא"י, ונשארה בחו"ל, והבעל לא יכול להיות בלי אשה, ורוצה לשאת אשה אחרת. ונסתפקו האם להתיר לו את החדר"ג לשאת אשה על אשתו, או שמא להתיר לו את החדר"ג שאסור לגרש אשה בעל כרחה וישלח לה גט וישא אשה. וכתב העצי ארזים (סימן א סוף ס"ק יג) שעדיף להתיר לו את האיסור של גירושין בע"כ כיון שהוא חטא חד פעמי, לעומת האיסור לשאת אשה על אשתו שהוא איסור מתמשך, וכל ימיו יעבור על החדר"ג, [וכן כתב בכנה"ג (הגב"י שם אות כג), אמנם לדינא יש חולקים על זה כמבואר בפתחי תשובה שם]. וכעין זה מצינו במשנ"ב (סימן שכח ס"ק לט) בשם הר"ן, לבאר מדוע מותר לשחוט בשר עבור חולה בשבת כשאפשר להאכילו נבלה, ולא אמרינן שעדיף לעבור על איסור קל של אכילת נבלה במקום לעבור על איסור חמור של חילול שבת, משום דבנבילה עובר על כל כזית ממנה, וחמיר מאיסור לאו דשבת. וכך גם בעניננו האיסור לשהות כל הימים בחטא חמור כי הוא עבירה תמידית, ובה חייבו חז"ל להמתין ולבדוק, משא"כ באכילת בשר שאם ע"א כשר מעיד על הבשר שכשר, כיון שהאיסור חד פעמי קל יותר ואינו צריך כפרה. [וכמו כן מצוה תמידית, כוחה גדול ממצוה חד פעמית, כמבואר בהתעוררות תשובה (ח"ג סימן סה סוף אות ג') שדן על מה שאמרו חז"ל 'לעולם ימכור אדם כל אשר לו וישא בת ת"ח', וצ"ב למה ימכור אדם כל אשר לו, הרי בשביל קיום מצוות עשה חייב אדם לבזבז רק חומש נכסיו ותו לא? והשיב דכאן המצוה היא תמידית, וכל ימיו יקיים המצוה להיות דבוק בת"ח, לכן צריך להוציא על כך יותר מחומש נכסיו. ויעוין גם במנחת חינוך (סוף מצוה תכג) שעל מצוות מזוזה יתכן שצריך להוציא יותר מחומש נכסיו כיון שבכל רגע ורגע עובר בעשה, הוא חמור יותר מעשה רגיל].

 

ובפרט לשיטת ר' אליעזר ממיץ (הו"ד בהגהות אשרי חולין פ"א סימן יד ד"ה וכן כתב) שכתב שכל מה שאמרינן שעד אחד אינו נאמן כשאתחזק איסורא, היינו דוקא באנשים ריקים ופוחזים דומיא דשנים שהאמינה תורה כמו שהן, ובכה"ג אין עד אחד נאמן נגד חזקה, אבל בעד מהימן וכשר סמכינן עליו אפילו נגד חזקה, יעו"ש. ואם כן לפי דבריו בנידוננו שהעד היה אדם כשר ונאמן, הרי שלא היה לו דין של עד אחד רגיל, והיה נאמן אפילו נגד חזקת איסור, ויש סברא גדולה לומר שמי שסמך עליו לא יצטרך כפרה.

 

מדוע תינוק שנשבה חייב חטאת

 

עוד יש להעיר על השיטות שלא צריך כפרה, מהמבואר במסכת שבת (דף סז ע"ב) שתנוק שנשבה לבין העכו"ם, חייב חטאת אחת על כל השבתות שחילל, וכן פסק הרמב"ם, ויעוין בפני יהושע (שם דף סח ע"ב) שכתב: וא"כ היה אפשר לומר, דתינוק שנשבה חייב בקרבן, אע"ג דאנוס רחמנא פטריה היינו כגון מיתה או מלקות וממון אבל בקרבן אפשר דחייב, דכפרה מיהא בעי, כדאשכחן לקושטא דמילתא, דרבנן מחייבי ליה בקרבן אע"ג דאנוס הוא, יעו"ש. הרי שיש חיוב חטאת גם באונס גמור כמו תינוק שנשבה, וצ"ע. ויעוין במה שכתב הקובץ הערות (בביאור האגדות סימן א) שעכו"ם יענשו על כך שלא קיימו ז' מצוות בני נח, מכיון שהשכל מחייב להאמין ולברר שיש מנהיג לבירה, יעו"ש, מכל מקום אין זה מיישב את דברי הפני יהושע, שהרי לא היה צריך לברר אם הוא יהודי או לא.